<h1>שו"ת הריב"ש סימן כ"ח</h1>
<h2>דף לה:</h2>
הוניין לחבר רבי משה גבאי י"א שאלת להשכילך על ענין הסופגנין אשר איש אחד מן הלומדים הוסיף טעם להחמיר לעם אף משום געולי עובדי כוכבים. ואמרת שזה לא נסתפק לך כי כבר הוסכם מכל הפוסקים שסתם קדרות של אינו יהודי אינן בני יומן ושהם נותנין טעם לפגם ושנותן טעם לפגם מותר בדיעבד. והביאו בזה ראיות. אבל הנשאר לך בספק הוא, אם יש בהם משום בשולי א"י. או אם נדון אותם כפתו של פלטר שהוא מותר. כי בסופגנין היא מחלוקת ר"י ור"ל אם חייבין בחלה [פסחים ל"ז ע"א]. ושם מודה ר"י ע"י משקה שאין להם דין לחם, שאין לחם אלא האפוי בתנור. ואמרת שראית סברת ר"ת ז"ל שעושה חלוק בין בלילתו עבה או רכה. והביא ראיה מההיא דברכות [ל"ז ע"ב] היה עומד ומקריב מנחות בירושלים מברך שהחיינו, נטלן לאכלן מברך המוציא. קא פסיק ותני לא שנא מנחת מחבת ולא שנא מנחת מרחשת, אע"פ שהיה בהן שמן. וגם שראית שחלק עליו רבינו שמשון ז"ל [חלה פ"א מ"ה] ועושה חלוק בין שמן מועט לשמן מרובה ובקשת להודיעך אם יש להקל בדבר ולדונו כפת ושהן של פלטר שיהיו מותרין.
תשובה. אמת ויציב שאין לחוש כלל בזה לגעולי עובדי כוכבים, ומן הטעם שאמרת, שסתם כליהם אינן בני יומן ונותנין טעם לפגם הוא ומותר בדיעבד. וז"ש בגמרא גבי פת שאמר רבי מה ראו חכמים לאסרה בשדה, ולא חשש לגעולי עובדי כוכבים דמסתמא בחמין לשין אותו. אלמא ליכא משום געולי עובדי כוכבים. וכן אמרו [ל"ח ע"ב] בכוספן של עובדי כוכבים דאפי' הוחמו חמין ביורה גדולה שרי דנותן טעם לפגם הוא. אלמא לא חיישינן לבת יומא. וכן נמי אמרינן [ל"ו ע"א] דר' יהודה נשיאה דשרא שמן של עובדי כוכבים ואין זליפתן של כלים אסורין אוסרתו. דס"ל נותן טעם לפגם מותר, ולא חשו לכלים בני יומן. וכן נמי בסוף מכילתין [ע"ה ע"ב] גבי הא דלוקח כלי תשמיש מן העובד כוכבים וכולן שנשתמש בהן עד שלא הגעיל וכו', תניא חדא אסור ותניא אידך מותר, הא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור הא כמ"ד נטל"פ מותר. אלמא לבני יומן לא חיישינן. וליכא למימר דהתם בששיהן, דא"כ לוקמה לההיא דתניא אסור בשלא שיהן. ותרווייהו סבירא להו נטל"פ שרי, ולא לוקמה כמ"ד נטל"פ אסור דלא כהלכתא. אלא שמע מינה דלכלים בני יומן לא חיישינן. וכן הסכמת ר"ת ז"ל וכל האחרונים ז"ל. גם רש"י ז"ל כתב בתשובה שאין בפת משום געולי כותים. והביא ראיה מההיא [פסחים מ' ע"א] דהקמחים והבצקות של כותים אדם ממלא כריסו מהם. ועוד גרסינן התם [שם ל"א ע"ב] חנות של ישראל ופועלים כותים נכנסין לשם [וכו'], חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה. ותנן נמי התם [כ"ח ע"א] חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. וגרסי' עלה בירושלמי [שם פ"ב ה"ב] הדה דתימא במקום שנהגו שלא לאכול פת של עובד כוכבים, אבל במקום שנהגו לאכול פת של עובד כוכבים מותר אפי' באכילה. ש"מ לית ביה משום געולי עובדי כוכבים, מדתלו ליה במנהגא. ובפסחים [ל' ע"א] נמי אמר רבה פוקו ואייתו חמירא דבני חילא. וכל הני לא מתוקמן בשנילושו בפני ישראל ובכליו. וטעמא דכולהו משום דלא חיישינן לכליהם של עובדי כוכבים שיהו בני יומן. דהא איכא ספיקי טובא, ספק נשתמשו בו היום ספק לא נשתמשו, ואת"ל נשתמשו שמא בהיתר, ואת"ל באסור שמא אין בזה נותן טעם, או שמא טעם פוגם הוא מעקרו. וכיון דהוו ספיקי טובא שריא ליה, כדאמרינן בתרי ספיקי בכתובות פ"ק [ט' ע"א] ובכמה דוכתי. ולזה אין לחוש בסופגנין לגעולי עובד כוכבים כלל. אבל נראה ברור שהן אסורין משום בשולי עובדי כוכבים. שהרי עולין הן על שולחן מלכים, ואינן נאכלין כמות שהן חיין. ואין לדון אותם כפת ולהתירם כשהם של פלטר, מדקיי"ל כר' יוחנן דאמר [פסחים ל"ז ע"א] דמעשה אלפס חייבין בחלה בין בהרתיח ולבסוף הדביק בין בהדביק ולבסוף הרתיח. וכמו שפסק הרי"ף ז"ל והאחרונים ז"ל. ועוד דאפי' למאן דפסק כריש לקיש, הא מודה ר"ל בהרתיח ולבסוף הדביק. והני סופגנין דידן הרתיח ולבסוף הדביק הן. א"כ לכ"ע תורת לחם יש להם. הא ליתא, דהא אמרינן בירושלמי [חלה פ"א ה"ג] דמודה ר' יוחנן ע"י משקה, וכי אפליגו ר' יוחנן ור"ל שלא ע"י משקה. והני סופגנין דידן ע"י משקה הם מתבשלין. ומה שהוכיח ר"ת ז"ל דאפי' ע"י משקה יש להם תורת לחם ומברכין עליו המוציא לחם מההיא דברכות [ל"ז ע"ב] היה עומד ומקריב מנחות וכו', התם בשבלילתו עבה, וכמו שנתחייב בחלה משעת גלגול, כן מברכין עליו המוציא אפי' נאפה ע"י משקה. אבל בשבלילתו רכה ונאפה ע"י משקה אין עליו תורת לחם, ואין מברכין עליו המוציא. ופלוגתא דר' יוחנן ור"ל בבלילתו רכה היא ונאפה שלא ע"י משקה, הא ע"י משקה ובלילתו רכה, מודה ר"י דלא מיקרי לחם כדאיתא בירושלמי [שם]. ומש"כ דר"י מודה ע"י משקה משום דאין לחם אלא האפוי בתנור. זה נראה לי שהוא כשגגה שיוצא. דר' יהודה [פסחים ל"ז ע"ב] הוא דאית ליה אין לחם אלא האפוי בתנור, ולדידיה כל מעשה אלפס אפילו בלא משקה אין לו דין לחם, בין בהרתיח ולבסוף הדביק בין בהדביק ולבסוף הרתיח, והוא הפך סברת ר' יוחנן לגמרי, דלר"י כל שהאור מהלך תחתיו יש לו דין לחם, ואפי' באלפס בין בהרתיח ולבסוף הדביק בין הדביק ולבסוף הרתיח. ולא פטר ר"י בחלה אלא בשעשאן בחמה. ור"ל חייב בהרתיח ולבסוף הדביק, דהוי דומיא דתנור, ופטר בהדביק ולבסוף הרתיח. ושלש מחלוקת בדבר וכו'.
והפסק הנכון הוא כר"י דכלן חייבין זולתי ע"י משקה דלאו לחם הוא אלא תבשיל כל שבלילתו רכה. אבל בלילתו עבה דלחם הוא לענין חלה משעת גלגול, גם לענין המוציא יש לו דין לחם אפי' ע"י משקה כמו שהוכיח ר"ת ז"ל מההיא דהיה מקריב מנחות. ומה שאמרת שהרב ר' שמשון ז"ל חלק עליו ועשה חלוק בין שיש שמן הרבה לשמן מועט. לא ראיתי זה בתוספת ולא בשאר חבורין. והלא במנחת מרחשת מעשיה רוחשין מתוך שהכלי היה עמוק, ואין מנחה חסרה מלוג שמן לעשרון בין בלילה ואפיה, ואם זה הוא שמן מועט יודיענו מהו מרובה. איברא שאם אין בו שמן כדי טיגון רק שמושחין מעט הכלי כדי שלא תדבק בו עיסה מתוך שבלילתה רכה ושתהיה נוח להסתלק מן הכלי, זה אינו נקרא ע"י משקה, ודינו כדין לחם. וזהו שבאותן נבלי"ש נהגו בארצנו היתר ללוקחן מחנות של עובד כוכבים, לפי שהם מעשה אלפס ובלילתן רכה, וגם שהרתיח ולבסוף הדביק. ובין לר"י ובין לר"ל לחם הוא, אע"פ שמושחים הדפוסין בשמן. ומה שאין מברכין עליהן המוציא, היינו לפי שאין דרך לקבוע סעודתו עליהן, אלא אכולין מהן מעט בקנוח סעודה דומיא דפת הבאה בכיסנין. אמנם אם קבע הוא סעודתו עליהם מברכין עליהן המוציא ושלש ברכות דלחם נינהו. וראיתי לרשב"א ז"ל [פסקי חלה שער א'] שכתב בשם רבינו שמשון ז"ל דלענין חלה כל שעשאה מתחלה על דעת סופגנין, אפילו בלילתו קשה פטורה מן החלה, כל שעשאה סופגנין בסוף. וכתב שכן הוא עקר. וכ"כ הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל. ומכל מה שכתבתי נ"ל ברור דלכו"ע כל שבלילתו רכה ונאפה ע"י משקה כגון הני סופגנין דידן לאו נהמא הם, ואסורים משום בשולי עובדי כוכבים אפי' מן הנחתום. אבל אותה זיבליה שעושין מקמח ודבש נ"ל שאין בה משום בשולי עובד כוכבים, כי אומרים שהדבש עקר, שאין בו משום בשולי עובד כוכבים, דנאכל הוא כמות שהוא חי.
